מלכה מראשי מיד בר, בסדר? אין בעיה, אני צופה בינתיים במה שהיא שלחה לי. יפה. הלו?
כן, שלום? כן.
שלום חביבתי. אז זאת הספרייה שלך? כן. מה שלומך? איזה כיף לראות אותך. מצוין. תשמעי, אני מתוסכלת, אני לא מוצאת את הספר שנתת לי המנצח, איך זה נקרא? זאת הסיפור המנצח? כן, לא חשוב, אני אמצא אותו, אני אמצא אותו. לא, תביא לך, יש לי מלא. אבל כבר נתתי, אבל כבר נתתי לכמה את הספר שלך יוצאות מגדרן, ושמחה רבה. איזה כיף, אני אביא לך, יש לי המון ספרייה או תקין של סוף הסיפור המנצח. אני כל הזמן קונה מההוצאה, וזה יותר... אני בטח אמצא את זה, זה לא... זהו, אבל דווקא בשבת רציתי לקרוא ואז לא מצאתי אותו. אני חושבת שאת מאוד תתחברי לדור נרשם. לסיפור שלה. כן. אני יודעת, דיברתי עם גילה, והיא אמרה לי, מה זה, היא לא יכלה לעזוב את הספר, את הספר, כן, כן, במיוחדת... היא התפעלה נורא מאבא שלך, מאוד. הסיפור של אבא שלך ממש... כן. אני חזרתי מאושרת מהמפגש איתכן. כן, הייתה... קודם כול לראות את האהבה של החיות שהיא כל כך נקייה, כל כך... כל אחת רוצה רק שאלה שנייה יהיה יותר טוב. נכון, ממש. זאת תחושה של עולם, ממש. זה כל כך נדיר בין החיות. וגם הערכה, כל אחת מסתכלת לשנייה במבט כזה של אהבה וענווה, המון ענווה, המון תחושה שאין מישהי, מישהי שיותר מאחרת, כולן שוות וכל אחת מביאה את החלק ואת הגוון המיוחד שלה. אבל ראית כמה ששונות אחת מהשנייה? ראית גם את השוני? שונות ואוהבות, ראיתי שונות ואוהבות. כן. וזה נורא יפה. השונות לאהבה, וגם ראיתי משהו שלא מאפיין מפגש אחיות, אפס קנאה. ממש, זה באמת, זה כל האחיות, זה ממש כל האחיות. זה לא מובן מאליו, בקשרים בנשים, בתוך משפחה מרובעת ילדים, ואני אומרת לך, כמי שראינה אלפי סיפורי חיים של אנשים, באמת, הייתה לי את הזכות ככה לראיין בספרים שלי כל כך הרבה אנשים, המקום הנפי הזה, שאימא שלכם נתנה לכם תחושה שכל אחת שווה ויש לה מקום והיא מוערכת, זה אימא אגדה, זה אימא שאין דברים כאלה. אנחנו במיוחד למדנו להעריך אותה בזקנתה ואחרי שהיא הלכה. ונורא חבל שהיא לא זכתה לראות שהוצאנו ספר שלה עם המאכלים שלה, וכעת גם את הספר שייצא, שהיא לא תקרא, זה יהיה מאוד חבל, כי באמת, היא נורא העריכה דברים כאלה, מאוד, מאוד. והיא זכתה, אני לא יודעת, גם בילדות שלה, היא... אני לא יודעת, לא היה לה, בין האחיות שלהם לא הייתה את האחווה שיש בינינו. היה קשר עם האחים, ובאמת, שהבנים דאגו להורים, ומימנו אותם, זה היה בתקופה שעוד לא היה ביטוח לאומי, ולא היה, והם... והם עברו לחיפה ולא הייתה להם שום פרנסה בחיפה. לא, אבל גם במשפחה יש את הצניעות הזוג, יש את זה, את יודעת מה? אולי אפילו קצת באליאנס אפילו, הייתי אומרת. כן, זה קשור לאליאנס? יש לך קשר עם קיח? אני ראיינתי את מי שהיה מנכ'ל קיח. לטובת הספר, דוקטור יודה מימרן, אנחנו היינו עובדים יחד כשניהלתי את קרן אייסף, אז תראי, ניהלתי את אולקיח, משה שריקי היה רכז אצלי, אני אדבר גם פה, אלי ברקת שהיה קודם בקיח, כולם היו אנשים, כשניהלתי את הקרן הם היו רכזים אצלי. כן.
אז אני מלקטת מכולם, אני ממש בשלב של האיסוף, כמה שיותר חומרים, מאמרים הוא שלח לי, לבנות ככה את התמונה הכללית.
לא, זה משהו מיוחד, כל המפעל הזה של אליאנס, זה משהו מיוחד במינו. באמת, מפעל כזה, תחשבי על זה, בשנים האלה, 1860 או 1850, זה הוקם. ולהקים כזה דבר להזיז צעירים בגיל 14 מהבית לארץ זרה, זה... זה מדהים. זה מדהים, זה מדהים.
וגם החילוב המאוד מיוחד בין מודרניות ומסורתיות. כן, נכון.
ומצד אחד הימנות לשורשים, מצד שני ליבי פרשים, וצרפתית, וזה לא היה באמצעות אשכנז. בארצות השכינה אז הייתה בעיטה. תנועת ההשכלה בעטה במסורתיות, וניסתה להתנכר לשורשים, וזה היה בחירה מאוד מאוד דיכוטומית. ומה שהצליחה ליצור רשת אליאנס, זה משהו מעגלי יותר, שאפשר למזג. אפשר להיות מסורתי ויהודי ומודרני, ואיש העולם הגדול, ואיש דת ואיש מדע, והכול הולך יחד. נכון, אבל לאליאנס 
הייתה בעיה מאוד גדולה